כשאני מכינה את עצמי לקראת שעור, עוברות בי מחשבות על מי זה שבא להיות בשיעור הזה, ללמוד ממני משהו, להיות בקרבתי, לקבל ממני השראה, להשמיע את קולו, לשמוע את קולי, להתעמת עם משהו חדש, לעשות צעד נוסף בהתפתחות שלו.

חושבת איך אותו תלמיד יוצא את ביתו, על מה הוא חושב? מתארת לעצמי מה עבר עליו בדרך לשיעור? מה קרה לו מאז השיעור שעבר? האם הוא התאמן? האם משהו מתוכן השיעור נטמע בו? מה הוא רוצה להשיג דרך השיעור איתי היום? מה הוא צריך ממני? האם הוא נבוך שלא התאמן או אולי גאה שעשה מאמצים והתאמן כל יום וראה שיפור מובהק? האם יצא לו לשיר בפני מישהו וזה עשה לו תאבון לעוד? האם מישהו אמר לו שוב, שהוא לא יכול לשיר?

האם יכול להיות שהפגישה איתי היום תחולל בו משהו שישפיע על כל מהלכיו באותו יום, האם יפתח משהו, יזועזע משהו, אולי יירגע? איך הוא יצא מפתח ביתי? על מה אני אחראית, על מה הוא?

זה לא מובן מאליו שמישהו בא אליי לשיעור, נכון, יש לי הצלחות לא מבוטלות, המלצות מלוא החופן, אישיות קורנת, קרדיט בתור זמרת. אבל כל אלו בטלים אם אותו תלמיד לא מצא את אשר חיפש.

ומה שחיפש אולי לא קשור בכלל לכל מה שאני מציעה לו. ואולי לא ידע מה הוא מחפש עד אשר מצא את קולו בשיעור, עברה בו צמרמורת, גרונו נפתח ויצאה ממנו שאגת אריה שהייתה כלואה בו שנים מאחורי סורג וברזל. ואחרי השאגה הגיחו הקולות העדינים יותר, הקול החל מתפרש בחדר כמו אריג משי משובח, התרגשות, השתהות, פליאה.

כשאני מכינה את עצמי לקראת שעור,  אולי לא בכל פעם מודעת לכך עד כמה אני משתוקקת לרגעי פליאה. משהו בי מעורר אותן בתוכי ומכתיב לי את ההכנות שאני מחויבת אליהן לקראת כל שעור. למדתי שישנן כמה הכנות שאני בתור מורה צריכה לעשות כדי ליצור מרחב שבו יתרחשו רגעי פליאה כאילו מאליהם. חלקן פיזיות כמו הכנת מרחב הלמידה כך שיהיה נעים, אסתטי ובטוח וחלקן נעשות בתוכי ברבדים הכי עמוקים שלי בתור יוצרת המרחב. ההשתוקקות שלי לאותם רגעים היא זאת שיוצרת את המרחב שמעודד רגעים כאלו לקרות.

אם למדתי משהו מחיי ההוראה הוא שאין שעור סתמי, הנוכחות שלי והמרחב שאני אחראית עליו יוצרים את תוכן השיעור. התשוקה להקשיב, לכוון, להסתקרן כל פעם כאילו בפעם הראשונה ממלאים את המרחב במשהו שמרגיש כמו `בית` לקול, מרחב פתוח ובטוח. כשהתלמיד מזהה את `הבית` הזה, משהו נרגע בו, ואפשר באמת להתחיל לשיר.